מאמר זה הופיע לראשונה ב-USgamer, פרסום שותף של VG247. חלק מהתוכן, כמו מאמר זה, הועבר ל-VG247 לדורות הבאים לאחר סגירתו של USgamer - אך הוא לא נערך או נבדק עוד על ידי צוות VG247.
היום מלאו 20 שנה ל-Final Fantasy VII פגע בחופי צפון אמריקה, ואני מתקשה לחשוב על עוד משחק שיש לי מערכת יחסים כל כך מסובכת איתו.
אני מעריץ ענק של Final Fantasy VI. אני יודע, קשה להאמין, אבל העליתי כמה רמזים על הערצתי פה ושם. הנחתי אוטומטית ש- Final Fantasy VII תגיע ל-N64, והערצתי לנכסי נינטנדו ו-Square תהיה מרוצה בנוחות באמצעות קונסולה אחת. אפילו רכשתי את השמועה שהדגמה של תחנת עבודה של Silicon Graphics של Final Fantasy VI היא משחק Final Fantasy חדש עבור Nintendo 64.
אבל חדשות המשחק נעו הרבה יותר לאט באמצע שנות ה-90, ובזמן שחלמתי על Final Fantasy חדשה במערכת ה-64 ביט של נינטנדו, Squaresoft כבר מזמן הבינה שהפלייסטיישן מתאימה הרבה יותר לצרכים שלה. וכשמגזינים למשחקים התחילו לפרסם ערכוני חדשות על הזלזול של Square במחסניות של ה-N64, נצמדתי נואשות לצילומי המסך של ההדגמה של Silicon Graphics כהוכחה לכך ש-Final Fantasy VII לעולם לא יגיע לפלייסטיישן. לא משנה שההדגמה נראתה הרבה יותר טוב מכל צילומי מסך של משחק N64 שפורסמו באותה תקופה – ולא משנה ידעתי בליבי ש-Squaresoft לא פשוט תמחזר את צוות השחקנים של Final Fantasy VI ל-Final Fantasy VII.
האמת בהכרח יצאה לאור: Final Fantasy VII הגיע לפלייסטיישן. בתור מישהו עם זיקה רגשית עמוקה לנינטנדו ומזומן מספיק בשביל N64אוֹפלייסטיישן, הייתה לי בעיה גדולה. התמקמתי על ה-N64 והצלתי את לבי הפצוע על ידי בוז ל-Final Fantasy VII בכל פעם שהיתה ההזדמנות (הייתי משתמש אינטרנט מתחיל, אז הסיכויים היו אינספור!). גם שכנעתי את עצמי שלא אזדקק למשחק ברגע ש-Quest 64 יגיע ל-N64.
גבירותיי ורבותיי, המשפט הקודם הוא הדבר הכי מצחיק שכתבתי אי פעם.
למרבה המזל, תקופת ההכחשה שלי הייתה קצרה. הבנתי שבעוד שהזכיינות של נינטנדו הם בלעדיים לחומרה שלה, צדדים שלישיים כמו Squaresoft, Capcom ו-Konami לוחצים את המשחקים הטובים ביותר שלהם על תקליטורים. ולמען האמת, "קנה מערכות נינטנדו לנכסים של נינטנדו, אבל קנה מערכות אחרות למשחקי צד שלישי" הוא עדיין החוק של הארץ הדיגיטלית.
אז התחלתי לחסוך לפלייסטיישן ול-Final Fantasy VII. ההורים שלי לא התרשמו מהמטרה שלי, וגם לא היו פתוחים להתעוררות הגדולה שלי לגבי ההבדלים בין משחקי מחסניות למשחקי CD. מבחינתם, כל הקופסאות של נינטנדו היו אחדות אחת; הם חשבו שקורעים אותי. אין חדש תחת השמש.
גם אחרי שרכשתי פלייסטיישן ו-Final Fantasy VII (הכנס כאן את נושא הניצחון של Final Fantasy), היחסים שלי עם המשחק הוכיחו את עצמם כרעועים. כמעריץ עצום של Final Fantasy IV, VI, Secret of Mana ומשחקי RPG במראה מסורתי יותר, לא התרשמתי מהרחובות האפלים והמעושנים של מידגר. כשסוף סוף השגתי גישה למפת העולם וגיליתי שאני יכול לבקר בנופי RPG מסורתיים יותר כמו יערות ומישורים, פלטתי "Weeew" נשמע. עד היום אני עדיין מרגישה הקלה כשהחבורה מורידה את בוס המוטור בול על הכביש המהיר שינרה. כשהם חושבים מה לעשות הלאה בזמן שהם מביטים בזריחה, אני מרגיש שהמשחק סוף סוף מתחיל באמת.
יחד עם זאת, הסצנה קצת עצובה. מידגר היא לא ההגדרה האהובה עליי ל-RPG, אבל היא כןמעניין. אני עדיין המום עד כמה סקוור בנה בקפידה כל חדר בשכונת העוני. כל אחד מספר סיפור דרך הכרזות והחפצים שלו. אוטובוסים מקולקלים הם חנויות. צינורות מתכת הם מונים. טלוויזיות קטנות מרצדות בזרם קבוע של תעמולת שינרה. שום דבר אחר במשחק לא נראה אמיתי כמו מידגר.
ואז יש את הסצנה שבה אייריס נלקחת על ידי הטורקים, וענן ושות'. להחליט שהם כנראה צריכים לספר לאמה, אלמירה. בלי בדיחה, הזיכרון של אלימרה בחיפוש וגידול של אייריס עדיין הורג אותי בכל פעם שאני צופה בזה. זה כוריאוגרפיה נפלא, ומלווה ב-ביצוע מתוזמר של הנושא של אייריסשמשחק רק כמה פעמים במהלך המשחק. הסצנה לא רק מלמדת את חשיבותה של אייריס לעלילה, אלא היא גם מעבירה את הבדידות שהעניקה השראה לאלמירה לאמץ את אייריס מלכתחילה.
אבל לפני כן, אתה הולך ברחובות סקטור 6 ונתקל באויב מגוחך שנקראבית הגיהנום. נכון. רוב האויבים שאתה נלחם בהם במיגר הם שודדים, גנבים וכלבים תוקפים, אבל מדי פעם אתה פשוט נתקל בבית בובות רדוף מסוג כלשהו. מַדוּעַ? אני לא יודע. הניחוש הטוב ביותר שלי הוא שהיה קל לבנות עם מצולעים, ומישהו ב-Squaresoft היה זקוק לתג "פרויקט הדוגמנות התלת-ממד הראשון שלי".
אה, אבל האם ההגשה המופתית של Final Fantasy VII של נושאים רציניים עשר דקות לפני שהוא מסתחרר מהפסים, היא לא הסיבה לכך שרבים מאיתנו כותבים אנדרטאות מסוכסכות עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר? Final Fantasy IV מספק פסטיש ישיר אך משכנע של המאבק של מלחמת הכוכבים בטוב מול רע. Final Fantasy V נותן לנו מערכת קרב הניתנת להתאמה אישית עמוקה. Final Fantasy VI מספר סיפור מהודק וקל למעקב על האיוולת שברדיפה אחר כוח. ו-Final Fantasy VII סוטה הלוך ושוב בזמן שהיא מדברת על טרור סביבתי, דעיכה כלכלית, מלחמה, רצח עם, משברי זהות, עוני וכו' וכו' וכו'.
לשחק ב-Final Fantasy VII זה כמו לצפות בגור קולט ריחות חדשים בטיול: התנועות שלו לא ממש הגיוניות, אבל לעזאזל, זה כיף לחוות. כמה מתאים זה גם המשחק שלימד אותי את התעשייה הזו לא פשוט כמו שחשבתי בהתחלה.
