המראה החדש לארה קרופט עושה את דרכה לבתי הקולנוע לניסיון הגון לאתחל זיכיון למסך גדול.
האתחול מחדש של משחקי הווידאו של Tomb Raider ב-2013 היה באמת משהו מיוחד. בזמנו, זה הושווה ללֹא נִחקָרקצת יותר מדי לעתים קרובות, אבל כשמסתכלים לאחור, ברור כמה חזק זה עבד להגדיר מחדש את Tomb Raider ולארה קרופט, וכך גם כמה זה היה מוצלח. ההצלחה הזו קבעה גם את הכיוון של זיכיון הסרטים, כשהאתחול האחרון הזה מבוסס בכבדות על המשחק מ-2013.
כלומר הלשון בלחיאנג'לינהגרסת ג'ולי של הדמות מהסרט מ-2001 נעלמה, והוחלפה בגרסה ישרה וכנה יותר של לארה מזוכת פרס האקדמיה אלישיה ויקנדר. לפי כל מדידה, חתיכת ליהוק הכוכבים היא הגדולה מבין ההחלטות של טומב ריידר. ויקנדר הופכת את התפקיד לשלה בכל חזית, כשהיא ניגשת אליו באכזריות שבאמת מוכרת את לארה כאמיתית, אפילו כשהכל סביבה מרגיש די אופייני להפליק אקשן של פופקורן מלאכותי.
ויקנדר הופכת את התפקיד לשלה בכל חזית, כשהיא ניגשת אליו באכזריות שבאמת מוכרת את לארה כאמיתית, אפילו כשהכל סביבה מרגיש די אופייני להפליק אקשן של פופקורן מלאכותי.
הסרט מתחיל בסטייה מהמשחקים, המתאר את לארה נאבקת להסתדר בלונדון. היא עדיין ממשפחת קרופט העשירה להפליא, אבל כשאמה מתה ואביה נעדר, לארה לבדה. היא מסרבת להכריז על אבא שלה כמת חוקי למרות שהוא נעדר במשך כעשור, ובלי לעשות זאת היא לא יכולה להגיע לירושה שלה. זוהי הקדמה חזקה לדמות, שנותנת הצצה לגישה המוזרה והנבונה שלרה מהאסכולה הישנה ידועה כמי שמבעבעת מתחת לפני השטח.
עם זאת, הכל נהיה רציני למדי די מהר. לבסוף הוצגו לארה רמזים לאן נעלם אביה, לארה יוצאת להתחקות אחר עקבותיו. זה מוביל לאי שאבד מזמן, ומשם הסרט יוצא לדרך עם עיבוד די מהודק למשחק 2013, עד לצד העל-טבעי של העלילה המתמקד באגדה של הימיקו, קיסרית יפנית עתיקה שאומרים שיש לה מדהים כוחות הרס. כפי שמתברר, גם ארגון מרושע נמצא באי, חופר ומחפש את קברה של הימיקו במטרה לרתום את כוחותיה לאמצעים מרושעים. לארה, בעקבות אביה, יוצאת לעצור אותם.
באופן מוזר, הרבה מהחלקים החלשים יותר בנרטיב של טומב ריידר נלכדים מסרט ההמשך של משחק הווידאועלייתו של הטומב ריידר, עם עלילות משנה על אביה של לארה וארגון רשע סודי שנלקחו מהמשחק הזה והותאמו למסגרת הבסיסית של המשחק הראשון לסרט הזה. הרבה מסדרות האקשן והרגעים לקוחים ישירות מהמשחק - לארה במפל המים, לארה עם הקשת והמכוש, לארה שורדת ספינה טרופה וכו'. הבמאי רואר אוטהאוג עושה עבודה לא רעה עם תפאורות האקשן האלה, ובאופן מכריע הם לא מתמסרים בצורה עבדה כל כך לחומרי המקור עד שהם חסרים כשרון קולנועי משלהם.
ויקנדר הוא תמיד גולת הכותרת, עם זאת, אפילו ברצפים האלה. ברור שהיא עשתה הרבה מעבודת הפעלולים בעצמה, והסרט וגם לארה מרגישים במיטבם במיוחד כשהיא נאבקת בסביבה העוינת עצמה במקום להילחם בגלים של שוטים צבאיים פרטיים. הצד הפיזי של ההופעה שלה מרשים ביותר, אבל כך גם כשהתסריט נותן לה עוד קצת מה ללעוס. עם זאת, הרגעים הרגשיים הללו קצרים ומעטים ורחוקים, מכיוון שהסרט רוצה להתקדם במהירות לקראת סט האקשן הבא שלו או הטוויסט הנאפתי שלו בסיפור.
זו עבודה טובה שוויקנדר עושה כל כך טוב, מכיוון שלארה היא הדמות האמיתית היחידה בסרט. דניאל וו מכניס סיבוב הגון בתור חברה של לארה לו רן, אבל אין לו הרבה מה לעשות. שחקן האופי המצוין וולטון גוגינס מגלם את האנטגוניסט מתיאס פוגל, ולמרות שההופעה שלו חזקה כמו שהייתם מצפים, למען האמת אין לו הרבה להיאחז בו בשביל ההופעה שלו. ככזה, גוגינס מרגיש מבוזבז. זה נותן לסרט קצת בעיה של אנטגוניסטים, למעשה, מכיוון שלפוגל אין שום עושי דבר משמעותי והרע הגדול השני של הסרט - הימיקו עצמה - מת, קבורה. המחסור הזה באנטגוניסטים באמת יעילים תורם כנראה גם לכך שהרגעים הטובים ביותר של הסרט חזרו ללונדון ובתקופה הקצרה שבה לארה לבדה, מנסה לשרוד אסונות מגוחכים יותר ויותר בטבע.
טומב ריידר אולי עמוס מדי בקולנוע כדי להרגיש מקורי באמת כאשר הוא מותאם ישירות למסך הגדול.
Tomb Raider הוא שימושי ומהנה, אבל הכל מאוד מוכר. זו אולי הבעיה העיקרית עם חומר המקור: האתחול מחדש של Tomb Raider ב-2013 היה שילוב של תפאורות אקשן וטרופים של סרטים שהיו מקובלים ומהנים כי הוא הפך את המושגים הקלאסיים והמוכרים של הקולנוע לחוויות מרגשות שניתן לשחק בהן. כשאתה מתרגם אותם בחזרה לסרט שוב, אתה מסיים עם משהו שלעתים קרובות מרגיש נגזר עמוק.
זו בעיה מעניינת, אבל נראה שעיבודים רבים של משחקי וידאו מודרניים יותר יתמודדו כעת: היכן שאנשים כמו Street Fighter, Hitman ו-DOOM היו מטופשים בין השאר בגלל חוסר עלילה במקור, טומב ריידר אולי תלול מדי בקולנוע כדי להרגיש מקורי באמת כאשר מותאם ישירות למסך הגדול. זה אתגר, אני בטוח שה-Uncharted הקרוב,Mass EffectוMetal Gear Solidסרטים גם ילחמו עם.
עם זאת, מנועי טומב ריידר מסתדרים יפה לרוב. זה לא אסון סרטי משחקי וידאו, ו-Square Enix תשמח מאוד להיות קשור למשהו לא נישה כמו Kingsglaive: Final Fantasy 15 וה-Hitman: Agent 47 נורא מצחיק. (מלבד, המפיק של Tomb Raider דיבר על יצירת 'יקום קולנועי' הכולל את Tomb Raider, Hitman, Just Cause, Thief ו-Deus Ex, כאשר סרט Just Cause כבר בהפקה).
Tomb Raider הוא די שימושי, למעשה - זה פשוט לא הרבה יותר מזה, וכנראה יישכח בקלות. לאחר טוויסט ברור ומובן מאליו, הסרט נכנס למערכה השלישית שלו ואף פעם לא באמת חוזר לתאוצה בזכות דמויות חסרות מוטיבציה מתאימה, אבל בשלב זה זה בקושי משנה: ויקנדר מגנטי בתפקיד והאקשן מספיק הגון כדי לבצע אותו. לפחות עד שגלגול עיניים מעורר התגרות לסרט המשך.
