לנצח הייתי שונא את טוניקה אלמלא אפשרות התפריט האחת הזו

לפני שנה בערך, פשוט לא התרגשתי עםחוּלצָה- וזה אומר את זה בחביבות. המציאות הייתה שפשוט לא נהניתי מזה, בכלל. ראיתי את השבחים, שמעתי את הצ'אט של GOTY - אפילו מהדום שלנו - ובכל זאת הייתי שם, מקיש על הכפתורים על סיפון ה-Steam שלי ותוהה איך לעזאזל אנשים אהבו משחק מעצבן, קהה ומבזבז זמן כזה. החלטתי שטוניק, חביבת ה-Xbox Game Pass (ועכשיו PlayStation Plus) לא פחות, לא בשבילי. הסרתי את זה פעמיים, פשוט לא יכולתי להיכנס לקלאסיקה המודרנית הנטענת הזו. הוא התווסף לערימת המשחקים שאני אוהב לכנות "מעבר לי", על גבי מספר משחקי Souls, יריות בוזזים ושלוש המהדורות של Madden שקניתי במהלך השנים.

טוניקה נראית מדהים. מאז שהוא נחשף לראשונה זה היה על הרדאר שלי כמשחק שהייתי צריך לשחק בשחרור. כמו זלדה רטרו (אך מיוצרת היום), הסגנון האמנותי שלה נוטף גחמות ילדות, אבל זה לא ילד. גם הפסקול נראה מדהים, והמעט מהמשחק שראיתי בטריילר הצביע על כך שיש תעלומה גדולה לפענח. ילד, התרגשתי לשחק טוניקה.

אבל אז עשיתי.

בכנות, אני לא חושב שאי פעם החזרתי כל כך חזק ממשחק בכל חיי. תחושת האכזבה הגיעה לרמות השמורים בדרך כלל כשאני מבין שמשחק שאהבתי את המראה שלו הוא בעצם עוד סים הישרדות. "אה, אני חייב לחתוך עץ נכון? צריך לעשות תחבושת מאצות ים ומהחוט שנמצא במטען של נוסעי המטוס המתים הפזורים על החוף? האוויר רעיל אלא אם כן אני מעצבת מסיכת פנים מטבעת גומי ושמלת מסיבה..." אני בחוץ!

אבל למה חזרתי כל כך חזק? זה פשוט, באמת: מצאתי את כל החוויה של משחק טוניקה כמטלה מוחלטת. ישנם מספר חלקים בזה שאסביר בקצרה להלן. בבקשה אל תקראו את זה ותניחו שאני אידיוט. אני לא, אני מבטיח. אני פשוט מוצא ז'אנרים מסוימים של משחקים כמאבק אמיתי. מכאן הרשימה הזו:

• מה לעזאזל אני אמורה לעשות? אולי אני פשוט טיפש מאוד, אבל הצלחתי לנווט את דרכי בכל משחק אחר ששיחקתי במשך 30+ השנים ששיחקתי במשחקי וידאו. אז למה עולמו של טוניק עוצב כאילו כל מסלול הוסתר על ידי מישהו שנחוש להרוס לך את היום?
• המפה מכעיסה – כן, זה מקסים וטוויץ שיש חוברת הוראות שנבנית תוך כדי משחק, הסודות שלה נחשפים וכו', אבל רק תראה לי מפה שמחברת את כל אזורי העולם ביחד, בבקשה!
• למה האויבים האלה מעצבנים כל כך והקרב כל כך גרוע? למה ליצור עולם כל כך מדהים שמתבקש לחקור אותו (ולמען האמת) אם יש לך קרב שמוציא את כל הכיף מהחדר? מכונאי המשחק למות ומצא את גופת הרפאים שלך פשוט לא עף איתי. להיפטר.

זה הרבה, באמת, אבל זה איך האלמנטים האלה מתמזגים לתוך גוש מסריח של רפש רעיל שגורם לכל החוויה להיגרר. שיחקתי בטוניקה ותהיתי אם המשחק בכלל רוצה שאהנה. שיהיה ברור, בהחלט לא הייתי.

כפי שאני נוטה לעשות, נכנסתי לטוויטר כדי לגנוח ולקוות שאחרים יוכלו להשתתף בסבל שלי. כמה אנשים עשו זאת. ניסיתי את המשחק עוד כמה פעמים אחרי זה, לא הגעתי לשום מקום, ושוב הוצאתי את המחשבות המרושעות שלי על מה שאמרו לי שוב ושוב שהיה משחק מקסים. הרגשתי רע, אבל הייתי צריך לדעת שאני לא לבד.

ואזמישהו נתן לי את התשובה. בתוך אפשרויות הנגישות יש "מצב ללא כשל". זה, לכל מי מהעבר, כמוני, אלוהים מוד עם שם אחר. אתה לא יכול למות. עם אפשרות נסתרת אחת מופעלת, טוניק נפתח פתאום, כמו הגנת הספרס במשחק מכריע בפרמיירליג. עכשיו אפשר היה לכולם ליהנות (אלא אם כן אתה משחק בספרס).

איזה הבדל היכולת לשוטט בעולם ללא פחד עושה למשחק הזה. למען האמת, הייתי צריך מצביע קטן מעמית לשעבר, אבל מכאן ואילך הייתי טוב. הייתי מסתובב בעולם, מסתכל בכל פינה ופינה, דוחף כל מסלול מחוץ לטווח הראייה, יוצא אל כל פתח מערה חשוך.

התחלתי לחבר את חוברת ההוראות, לפענח כמה מהסודות, ועשיתי זאת מבלי לדפוק את ראשי שוב ושוב כנגד קרב בוס לא הוגן או ליפול לרגליו של אויב נשכח. רכשתי יכולות חדשות מרובות, התנסיתי באיסוף, מצאתי חפצים נסתרים ופשוט ספגתי בכל חלק אחרון של העולם.

אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין חושב שלטוניק יש כמה בעיות גדולות (המפה נמצאת במקום גבוה ברשימת בחירות העיצוב הנוראיות שלי), אבל איך המשחק הזה עבר מ"זה השיעמום הכי מוערך שנתקלתי בו אי פעם", ל"לעזאזל, אני ממש עצוב שהכל נגמר," זה באמת די מדהים.

אם ויתרת על Tunic מכל אחת מהסיבות לעיל, נסה את מצב No Fail. עשיתי זאת, ועכשיו אני יכול לומר שהשקעתי 25 שעות ומעלה באחד המשחקים הטובים ביותר בפלייסטיישן פלוס (גם בפלטפורמות Xbox Game Pass, PC, Switch, PS).