God of War: Ragnarök מלהק את אודין כבוס מאפיה בשילוב מיומן של The Last of Us ו-Skyrim

אל המלחמה: ראגנארוקמביא לסיומו של עידן המיתולוגיה הנורדית של קרייטוס, אבל לא לפני שבילה 40-50 שעות טובות בהיותו אחד ממשחקי הפעולה הטובים ביותר של סוני בגוף שלישי עד כה: משהו שמקדם את הז'אנר קדימה מבחינת אומנות וקוסמות טכנולוגית, אבל גם באופן שבו הדמויות שלו מוצגות.

בתור דרמה, היא מפעילה את כל סולם הטונים מדרמה יוקרתית של HBO ועד רסלמניה, כשהיא מלאה בכמה ממופעי האקשן הטובים ביותר שהסדרה הציעה אי פעם (שזה משהו הישג, בהתחשב בכך שהסדרה כולה מתחילה עם קרייטוס מזנק. על פני צי ספינה טרופה כדי להרוג הידרה), אבל גם הרבה רגעים שקטים, רפלקטיביים המאפשרים לצעידה לנשום.

זה גם מספק מבט ייחודי להפליא על האלים עצמם. בתמונה הזו, אודין מתגלה כראש משפחת פשע, משהו הדומה לטוני סופרנו או ויטו קורליאונה: חזק, אך מפחד. שומר בקנאות על מעמדו, מוכן להקריב קורבנות אדירים כדי להגן על עושרו, אבל בסופו של דבר לא מצויד להתנגד לתקופות המשתנות. זה עומד בניגוד מוחלט לגרסה החייזרית ההרואית והמיטיבה של הדמות שראינו בדברים כמו ה-MCU של מארוול. אבל, אעז לומר זאת, זה כנראה הרבה יותר קרוב לחומר המקור: לאלים הישנים היה קשה לרצות.

תשלומי God of War מרגישים לעתים קרובות כמו ברומטר של מגמות בתעשייה, המאפיינות ומדגימות מה הם משחקי וידאו בשנת השחרור שלהם. זה מרתק שאפשר לטעון שאפשר לתאר את זה (כמו ב-2018, אבל יותר הפעם) כנקודת אמצע ביןהאחרון מאיתנוו-Skyrim. זה ליניארי וממוקד אופי, אבל מלא בחקר פתוח. הוא מעוגן בריאליזם גס, תוך שהוא מחזה פנטזיה אפי של אור וקסם. את המיטב של AAA ניתן למצוא ממש כאן, בחבילת הלהיטים הגדולים ביותר של פלייסטיישן בלעדיים מהסוג הזה.

העובדה שזה עדיין משחק מהדור האחרון בבסיסו (אם כי משחק הטוב ביותר ב-PS5) מעידה על כך שאולי הגענו לרמה כאן: אפשר להעלות על הדעת שמשחקי וידאו טובים כמו שהם אי פעם הולכים. להיות, וטכנולוגיה משופרת לבנות ולהפעיל אותם פשוט לא תניב את הסוג של התקדמות מהפכנית שהתרגלנו אליה במהלך העשורים הראשונים של חייו הקצרים יחסית של המדיום הזה עד היום. אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להיות מרגשים או פורצי דרך: זה רק אומר שהגענו לנקודה שבה הכשרון של הציור מנותק מאיכות משיכות המכחול.

אם משחק ה-AAA האחרון הטוב מסוגו פועל על חומרה בת עשור, אולי הגענו בדיוק לנקודה שבה המדיום האהוב שלנו מונע על ידי דמיון ולא טכנולוגיה. ככל שעוברות קריאות הברומטר, הייתי לוקחת את זה כאור שמש קדימה.