Fallout: נראה שלונדון אמורה לספק אפוקליפסה בריטית מאוד, ואני מסוקרן ביסודיות

"הממ. ובכן, ראיתי תרחישים גרועים יותר."

זו אחת השורות שנאמרו במהלך פגישה בין בכירים אמריקאים בכירים, שמתקיימת לקראת סוף הפרק השלישי של Watchmen. לגדולים מוצגת השלכה של ההשפעות שעלולות להיות אם העוינות המתמשכת בין האומה שלהם לברית המועצות הייתה מתפרצת לפתע באש תרמו-גרעינית.

עם נקודות אבדון אדומות המכסות כמעט את כל יבשת אירופה - כולל בריטניה - הנשיא ניקסון אומר את האמור לעיל. אולם כמה שניות לאחר מכן מתברר שחלק מהנקודות יגיעו לחוף המזרחי של ארה"ב.

מצב הרוח בחדר משתנה מיד. "וואו, זה, אה, זה די עוצר נשימה..." מגמגם עובד אחד. פתאום, ניקסון לא כל כך בטוח מה לעשות. "תמיד קיוויתי שההחלטה הגדולה תהיה בידי מישהו אחר", הוא אומר.

בכל פעם שאני פותח משחק בסדרת Fallout, בין אם כןFallout 4, האהוב עליי האישיוגאס החדשה, או אפילו אחד מהכותרים המקוריים של שנות ה-90, כף רגלי דרכה על אדמה זרה. תיאורי הסדרה של ההרס שגרמה מלחמה גרעינית לדמויות כמו וושינגטון די.סי., בוסטון ומדבר מוהאבי, כולם נרשמים אצלי - אבל הם לא פוגעים בבת אחת. כי הם לא תיאורים של הבית שלי.

בגלל זהנפילה: לונדוןיש את תשומת ליבי.

למי שלא יזום, Fallout: London הוא פרויקט מודינג שאפתני עבור Fallout 4 שאמור לשחרר סוף סוף את המוצר הסופי שלו, הרחבה בגודל DLC בבירה האנגלית, לפני שהשנה תצא לאור. הצוות שמאחוריו מורכב מכישרון המודינג הפורה ביותר של Fallout 4 בחוץ, והוא מוציא הקנטות קבועות, אופנים עצמאיים ועדכוני התקדמות במהלך השנים האחרונות. ההאחרונה ביותרירד רק לפני מספר שבועות והציע (בין השאר) הצצה לפלג של המוד בהשראת Peaky Blinders, The Vagabonds.

למען האמת, כששמעתי לראשונה על המוד והנחת היסוד שלו, הייתי קצת סקפטי אם זה בסופו של דבר ימשוך אותי כמו המשחקים המבוססים בסדרה. הלכתי הלוך ושוב הרבה בשנים האחרונות בנוגע לשאלה האם אני חושב שהרעיון של משחק Fallout, או אפילו מוד גדול של Fallout, הממוקם מחוץ לארה"ב הוא בעצם משהו שהייתי רוצה לשחק בו... או רק אחד מאותם דברים שנשמעים מהנים בתיאוריה.

אחרי הכל, בעוד שללא מוכר ולא נחקר תמיד יהיה משיכה אליו. כל כך הרבה ממה שגורם ל-Fallout להרגיש כמו Fallout, לפחות בכל הנוגע לערכים האחרונים של הסדרה, מרגיש קצת בלתי נפרד מהשורשים שלה במדינה שהייתה הראשונה להטיל פצצה גרעינית בעולם האמיתי. מבתי החלומות המחורצים של שנות ה-50 שאת גדרות הכלונסאות המופלות שלהם אתה רומס כשאתה משוטט ברחובות נטושים ומאזין לדמויות כמו The Ink Spots ודין מרטין, ועד לאיקונוגרפיה שאין לטעות בה שבאה לסמל את הסדרה בדמות הילד הכספת והבלתי ממצמץ. מראה של חייל משוריין כוח, טפטוף אטומי אמריקנה.

העולם הפוסט-אפוקליפטי של Fallout צריך, בכל הזכויות, להרגיש מדכא ומטריד ללא עוררין לכל מי שנכנס אליו. הוא מציע חזון - אם כי כזה שאינו מתמקד לחלוטין בדייקנות מפוכחת - של העולם השבור והמזעזע שיכולנו (ויש לטעון שעדיין יכולנו) לחיות בו בקלות רבה כל כך אילו דברים היו קורים רק קצת אחרת. זו העובדה שהחזון הזה מונח לצד האופטימיות התאגידית העלובה של אמריקה שלפני המלחמה שהתלהבה כל כך ממעמדה שלה כמעצמת-על עולמית מונעת באורניום, שהיא לא יכלה שלא לתת לזה לחלחל לכל היבט שלה. תרבות שמעניקה למשחקים תחושה מובהקת של אירוניה.

בנקודות רבות, חווית ה-Fallout הופכת פחותה להכפיף את השחקן למציאות המפחידה של הפוטנציאל ההרסני האולטימטיבי של האנושות, ויותר במתן הזדמנות להעריך את ההיבריס הכמעט קומי של אומה שפעם סגדה לכוח האטום, ומאז בסופו של דבר היא הייתה לחלוטין. נמחק על ידי זה.

כל זה בדיחה משוכללת, וזו שהקומיקאי המשוח עצמו המתואר ב-Watchmen, אדי בלייק, בוודאי יעריך.

ובמשך זמן מה חששתי שבלעדיו, משחק Fallout שמתרחש מחוץ לארה"ב יישאר רק עם הצד האפל. האם הקומדיה הקודרת הזו יכולה לתרגם מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי? בטח, יהיו דברים נהדרים לשחק איתם בתרבות של כל מדינה אחרת שהייתה תארח משחק Fallout, משהו שיש לשותף ליצירת Fallout המקורי, טים קייןנרמז לאחרונה.

על סמך מה שיש לנוראה שלושמעו עלFallout: לונדון עד כה, המוד נראה להתחבר ולהשפיע ממגוון עצום של אלמנטים של התרבות הבריטית. יש קצת מהאתוס 'הישאר רגוע ותמשיך הלאה'/אתוס נוקשה בסגנון השפה העליונה שהפגין הדור שחי את מלחמת העולם הראשונה והשנייה (כשפלג אחד המכונה The Tommies אפילו מתלבש כמו שמם מהשוחות של סום). יש גל של אנרגיה יוקרתית ומגחכת שקורנת מהג'נטרי ומר סמית' המסתורי, שממנו אני מצפה להדגיש אותי בסיפורים על זמנם באטון בקולות פאת'ה בריטיים מושלמים. יש אפילו קצת מהעבר הרחוק יותר שלנו דרך כמה אבירי השולחן העגול פוסט-אפוקליפטיים.

תחנות פינדאר וה-Atta-Boy, ששמו נפלא, נרשמים לכספות הנעדרות ול-Pip-Boys, בעוד אויבים איקוניים המושרים ב-FEV כמו הסופר מוטנט וה-Deathclaw התייגו לקאסט של יצורים בראשות הכל, החל מצמחים. דריאדים לשרצים וגיריות מוקרנות.

יש גם מנה בריאה של השראה שנלקחה ממסעות ההסברה והסרטים של שנות ה-70 וה-80 שלנו על ההשלכות הפוטנציאליות של היקלעות לאש צולבת קטלנית של מלחמה גרעינית, שבדרך כלל קצת יותר מפוכחות מעמיתיהם האמריקאים. מ-Protect and Survive ל-The War Game, וה-Threads המפחידים באמת, לא תמצאו בהם כל כך הרבה חומר המתאים באופן אידיאלי לבניית אווירה שאינה המומה מהאימה הצרופה של החיים בצל המילולי של הפצצה. כמו שתעשה סרט מצויר Vault Boy.

לאחרונה צפיתי ב-Threads בפעם הראשונה לצד אבא שלי, שחי את התקופה בעצמו. הוא ראה את הסרט במלואו רק פעם אחת בעבר, כאשר הוא שודר במקור בטלוויזיה (משהו שלא קרה הרבה מאז מסיבות שיתבררו ברורות אם תצפו בו) ועדיין יכול היה לזכור איך בדיוק זה נגמר. יצאתי מהחוויה מבולבלת שמי מסבא וסבתא שלי שהוא צפה בו בשנות ה-80 לא כיבה אותו באמצע הדרך, כדי להקל על הנפש שלהם כמו שלו.

אני חושב עד כמה המוד יסתיים בהישענות נושאית להיבטים האלה של התרבות שלנו, יעצב את ההרגשה שלי לגביו בהשוואה לבני הדודים האמריקאיים שלו. עם זאת, במקום להירתע מהרעיון עד כמה העולם שהוא מתאר יכול להרגיש שונה, בשלב זה הייתי אומר שהסיכוי הזה מסקרן אותי יותר.

משחק Fallout, או במקרה הזה מוד, המתרחש בארץ מולדתי מרגיש כמו משהו שאני צריך לחוות. גם אם, כמו זה שהודגם בפגישה ההיא מ-Watchmen, חל קצת שינוי טונאלי.