מאמר זה הופיע לראשונה ב-USgamer, פרסום שותף של VG247. חלק מהתוכן, כמו מאמר זה, הועבר ל-VG247 לדורות הבאים לאחר סגירת USgamer - אך הוא לא נערך או נבדק עוד על ידי צוות VG247.
משחקי וידאו מעוררים רגשות חזקים בשחקנים, למרות שחלק מהאנשים שמתיימרים להיות הארדקור וסטואיים יכחישו זאת. אמנם, להיות בקצה הרגשי של משחק אמנם מרגיש לפעמים מוזר בצורה מביכה; איך אפשר בכלל לבכות על דמות שגובהה רק 18 פיקסלים, או לצחוק יחד עם בית קולנוע בנוי מגושים מצולעים? ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. שׁוּב וְשׁוּב.
למרות שבדרך כלל אנחנו יכולים לנחש את הטון של המשחק עוד לפני שאנחנו מחברים אותו (מריו הוא מלך המאושר, ו-JRPGs הם מלכי הדרמה), טוויסט פתאומי או שינוי טונאלי לפעמים עף משום מקום וזורק מפתח ברגים לכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על המשחק או הז'אנר הזה. אנו עשויים לצחוק בסערה על משחק שהיה כבד עד אותו שלב, או שנמצא ענן גשם במשחק שלא היה אלא שמש כמעט לאורך כל הדרך. או אולי פשוט נשמע קטע מוזיקלי שגורם לנו להרגיש נחמדים כשאנחנו הכי פחות מצפים להרגיש משהו בכלל.
צטט את הציוץ הזה עם הרגע הכי _באופן לא צפוי_ שחווית במשחק. בשבילי: שירת קבוצת הא-קפלה של מקסיקני פלייר בסוף ערוץ חלל 5https://t.co/s2duOlxHXo
- קייל אורלנד (@KyleOrl)31 במאי 2018
מוקדם יותר היום בטוויטר,Ars Technicaעורך המשחקים הבכיר של קייל אורלנד ביקש מהעוקבים שלו לשתף את הכי "רגשי באופן בלתי צפוי" שהם חוו במשחק. התחלתי לחשוב, ועד מהרה הבנתי שאני בובה רגשית לרוב המשחקים שאני משחק. אני לא יכול להחליט רק על תואר אחד שגרם לי לבכות, או לצחוק או לתהות. אז הנה חמישה. רוב הכותרים האלה קצת מיושנים, אבלהיזהרו מספוילרים.
הסוף של Mega Man X (SNES, 1993)
כמעט כלמגה מןלמשחק יש סיפור, אבל הסיפורים האלה רק לעתים רחוקות נמתחים הרבה מעבר ל"אוי, לא, ד"ר ווילי שוב רץ עם הטריקים הישנים שלו." Mega Man X, משחק המגה מן הראשון עבור ה-SNES, הלך קצת יותר קשה עם סיפור בסגנון שליחות קטלנית על דיקטטור אנדרואיד שנכון למחוק את האנושות. ואז המגה מן X מאבד את המנטור שלו, אפס, כאשר ה-Reploid האדום משגר את עצמו על רכב התקפה משוריין באקט של הקרבה עצמית.
אבל למרות שהטון של Mega Man X קצת אפל מרגעי הפתיחה שלו, מצאתי את עצמי מופתעסיום המשחק. הטקסט הגלילה הוא יותר כתובה מאשר חגיגת ניצחון, והוא מבטיח ל-Mega Man X - אולי אתה - ניצחתם, אבל ה-Reploids שמתו במהלך המאבק נעלמו לתמיד. אין שום דבר מברך על הסוף של Mega Man X, וזו הייתה הפתעה גדולה עבור העצמי הצעיר שלי שהיה רגיל ל"הידר! זכית!" מגילות קרדיט מהמשחקים שלי.
אני מניח שסיומי המשחק של Mega Man תמיד היו קצת מלנכוליים.
אגב, אפס חזר במשחקים מאוחרים יותר. כך גם עשו הרבה מההרכב הראשוני של Maverick של Mega Man X. נסה להסביר את זה לעצמי, בן ה-13, הרגשני מדי בעולם שלפני מגה מן X2.
ספר הסיפורים של רוזלינה ב-Super Mario Galaxy (Wii, 2007)
כבר דיברתי ארוכות על למה איורי צבעי המים המתוקים בספר הסיפורים של רוזלינה עצובים. אני כולל את זה ברשימה הזו כי זה בהחלטלֹא צָפוּיעירוי של עצב בסדרה שבדרך כלל מתחמקת מהרגש. דרך, דרך, רחוק מזה. ספר הסיפורים אפילו מתחיל כהרפתקה קלילה על רוזלינה שנוסעת ברחבי הגלקסיה לפני שהיא פונה לטריטוריה של "אמא מתה". אוף.
הבגידה של Jowy ב-Suikoden 2 (PSOne, 1998)
Suikoden 2 הוא משחק שמתחיל בכך שחטיבת ילדים נטבחת מסיבות פוליטיות, אז אתה יודע מלכתחילה שזה לא מסוג ה-RPG שבו הדמויות פותרות בעיות בין מדינות על ידי כך שגורמים לפוליטיקאים לשבת ולדבר דברים.
ככל שהמלחמה נמשכת וחיים נוספים אובדים, אחד מגיבורי המשחק, ג'ווי אטריידס, מבצע התנקשות פוליטית מסיבות שהן - ובכן, לאטוֹב, אבל לא נורא כמו שהם נראים בהתחלה. לוקח זמן עד שכוונותיו של ג'ואי יגיעו לאור, והוא לא נותן שום אינדיקציה שהוא נוטר כוונה נוראה כזו עד שהסכין יוצאת.
ההלם הראשוני הוא רגע של התנשפות בקול רם, ואולי אחריו מופיע "ג'ואי! אני חיפשתי אותך! כולם תקפו אותך! כמהלְהַעֵזאַתָה."
ה-Eevee Trainer Subquest של Pokémon Sun and Moon (Nintendo 3DS, 2016)
מעולם לא ציפיתי להרבה מהסיפורים של פוקימון, אבלפוקימון שמש וירחלהגדיר סטנדרט שאני הולך למדוד מולו את Gen 8. רק הערה, Game Freak.
מה שמצחיק הוא שאני מאמין ש-Game Freak יעמוד בציפיות שלי. למרות ה-Let's Go Pikachu הקרוב! ו-Let's Go Eevee! ברור שהם מכוונים למעריצים צעירים יותר, יש חיפוש צדדי בפוקימון סאן וירח שגרם לי להבין בלי הפתעה קטנה ש-Game Freak מבין שקהל המעריצים שלו מזדקן בדרך כלל - וכך גם האנשים שעובדים על המשחקים.
המסע הצדדי שמביא לך את הכוח האולטימטיבי של Eevee מתחיל כשגבר בגיל העמידה שעובד מאחורי דלפק של חנות מכולת מספר לך על איך הוא נהג לרוץ עם להקה מפורסמת של מאמנים של Eevee. הוא מייחל לימי הזוהר עכשיו שהוא עובד כל שעות היום כדי לפרנס את משפחתו, והוא מבקש ממך לבדוק את החברים שלו. הוא מפסלת רמזים היכן ניתן למצוא את המאמנים מזיכרונות של ימיו הצעירים, ומהתיאורים שלו, נראה שהאישיות של כל מאמן תואמת את האבולוציה של ה-Evee שלהם. המאמן של הג'ולטאון היה מהיר תפיסה, המאמן של הסילבון היה עוף וחסר גיל, המאמן של העלה היה יופי טבעי, וכן הלאה.
עם זאת, כאשר אתה מוצא כל מאמן, אתה מגלה שהגיל גבה ממנו מחיר אירוני. המאמנת של ליפיון נעזרת בטיפולים יקרים ומזיקים כדי לשמור על יופיה הטבעי, והיא מודה שהיא מתפרקת. מאמנו של ג'ולטאון, שהיה פעם הוגה דעות חריף, סובל מדמנציה בבית אבות. והבעלים של סילבון מת לפני זמן מה.
כשאתה פוגש מאמן Eevee אחד אחרי השני, המשחק טווה נרטיב בראש שלך. זה לא שהמאמנים לגמריאוּמלָל(אה, ללא הבעלים של סילבון המת). לטוב ולרע, הם גדלו ונאלצו להוציא כל מנות מהחיים. ימי ההשמצה הפזיזים שלהם תמו. יש להם עבודה עכשיו. יש להם משפחות ואחריות. הם צריכים להתמודד עם מחלות והזדקנות. בסופו של דבר, הם ימותו בין אם הם מוכנים לכך או לא.
הופתעתי למצוא סיפור כל כך נוקב במשחק פוקימון. ובתור מישהי שלא בדיוק נעשית צעירה יותר, אפשר לקשר אותה בצורה מוזרה למרות שהיא מתרכזת סביב חיות קסומות. אני מניח שבעלות על שועלי פנטזיה בצבעי ממתקים לא יכולה לבטל את כל בעיות החיים.
הסוף ל-The Legend of Zelda: Link's Awakening (Game Boy, 1993)
בסדר, אני יודעהתעוררות של קישורלא מפסיק להזהיר אותך שההרפתקה של לינק היא חלום, וטבעם של החלומות הוא שהם נעלמים לנצח כשהבוקר מגיע. פשוט מעולם לא ציפיתי שהמשחק ימשיך את הבלוף שלו.
"ההתעוררות של לינק כל כך חמודה ומטופשת," אמרתי כשהבסתי את הסיוט. "אין סיכוי שנינטנדו תהרוג את כולם". ואז התמונה של מרין שרה התחילה לדעוך...
