זה יוני 2003.
רק בחודש שעבר, בעולם האמיתי, מייקל ג'ורדן - שחקן הכדורסל המפורסם בכל הזמנים - נפרד ממשחק הספורט הזה באופן מקצועי בפעם השלישית והאחרונה - נכון לכתיבת שורות אלו. הוא היה בפילדלפיה וכבר לא לבש את המספר המפורסם הזה עבור שיקגו בולס, אבל הואעדיין קיבל מחיאות כפיים ממושכות מכל מי שהיה בבניין.
אבל כאן, קהל הפלייאוף שדחוס באצטדיון שיקגו כמעט עשור אחרי שנהרס חולה בבטן. פול פירס רק ניקז שלשה עם 38 שניות לסיום במשחק שבע, אבל זה לא אומר כלום. לניו יורק ניקס יש יתרון דו ספרתי. לבולס נגמר הזמן לעשות קאמבק, והם לא יקבלו עוד אחד.
אם קבוצת ה-NBA של שיקגו הגיעה לאחר כמעט עשור של שליטה מוחלטת, זה לא היה מציק כל כך, אבל זה כן, כי זה לא המקרה. כדי לרדת לעומקו של הסיבה, עלינו לשאול שאלה חשובה מאוד.
למה כל כך הרבה אנשים עדיין לובשים מכנסיים קצרים?
אתחיל את התשובה שלי בכך שאחזיר אותך ל-1998. קבוצה של סיאטל סופרסוניקס שיש לה יותר מדי פוינט גארדים - כולל גם ג'ייסון קיד וגם פני הארדווי - משתוללת לניצחון על מילווקי באקס כדי לבסס את עצמה בתור הכלב הבכיר של הליגה . העונות של רק 22 קבוצות אחרות, ולא 28, מסתיימות כולן בתבוסה ובאכזבה. הבולס הם אחת מהקבוצות הללו, וסיימו עם שיא של 26 ניצחונות ו-56 הפסדים כקבוצה השלישית הכי גרועה בליגה כולה.
בעונה שבה הם היו צריכים לנצח 62 משחקים, הם בסופו של דבר מקבלים את פרס הניחומים של דראפטינג פירס שלישי בסך הכל, לאחר שלא הייתה להם סיכוי להגיע לאחת משתי הבחירות המובילות שהייתה מקנה להם עוד יותר בחירה כאשר זה הגיע לבחירת אחד הפוטנציאלים המוערכים ביותר במדינה. כפי שזה נראה, הם בכל מקרה לא עשו רע, שכן האיש שיודע בכינוי 'האמת' הוא כוכב בתום לב בהתהוות. הוא יבוא להחמיא לשרף-עבד רחים, התוספת שחיכתה לשיקגו בתום עונת 32-50 של 1996 שהייתה צריכה להיות קמפיין 72-10 שהיה עומד כשיא עד 2016, די טוב.
נוף ה-NBA המקיף את הקבוצה הצעירה הזו שמתרחבת בהדרגה מלא בפנים מוכרות אחרות משנות ה-90 של ה-NBA. יש את שאקיל 'הדיזל' אוניל שאין לטעות בו, לבוש במדי דנבר עם פסי קשת, האקים 'החלום' אולאג'וון לבוש בשחור וארגמן של פורטלנד טרייל בלייזרס, וקארל 'הדואר' מאלון, שכרגע משלוח דואר בתפוח הגדול. גם קובי 'הממבה השחורה' בראיינט וגם אלן 'התשובה' אייברסון הגיעו ומתחילים לשזור את מורשתם לתוך השטיח של פולקלור הכדורסל, אם כי החליפו חולצות.
צוות האולסטאר של ספורט שנועד ללא ספק לאפשר ולאמץ את הקונספט של הכוכב היחיד יותר מכל משחק אחר מבוסס צוות, לוקחים ויוצאים מהבמה בצורה קצבית בדיוק כפי שהם צריכים. אבל משהו מרגיש לא בסדר. ואני יכול להצביע בדיוק מתי שמתי לב לזה לראשונה.
28 באוקטובר 1988. הבולס יוצאים מעונה של 27-55 ומקווים שהוספת הבחירה הרביעית הכללית של רוד סטריקלנד לקבוצה תעזור להם לצבור קרקע בליגה שעדיין נשלטת על ידי הלייקרס של מג'יק ג'ונסון, הסלטיקס של לארי בירד ושל מוזס מאלון. סיקסרס.
אני לא מוצא את מייקל ג'ורדן.
הוא היה כאן לפני דקה, והעמיד ממוצעים של יותר מ-30 נקודות במשחק עבור שיקגו בעונת 1987/88 כדי להוביל את ה-NBA בקליעה זו השנה השנייה ברציפות. חיפשתי בכל מקום. אפילו חיפשתי את שם המשפחה שלו, אבל נשארו רק שני ג'ורדנים בכדורסל, אף אחד מהם לא הוא. לאחד מהם קוראים ג'ף והוא אפילו לא אמיתי, למען פיט.
אין לי מושג לאן מייק נעלם, אבל הוא בהחלט לא ב-NBA יותר.
אני חושב שאולי אני יודע למה. מאז זהNBA 2Kההצלה שלי במצב NBA Eras התחילה ב-1984, עצרתי את זרימת הזמן הבלתי פוסקת מלהשפיע על הליגה. בטח, שנים עדיין חלפו, אבל שום דבר לא השתנה, לא הגיעו צוותי הרחבה חדשים, אף אחד משינויי החוקים שחלו בעולם האמיתי לא הוחל, ואף אחד מהמדים או המגרשים שבהם השתמשו הקבוצות הקיימות לא יושמו. עודכן.
זו 1984 לנצח, ובאופן שיגרום לג'ורג' אורוול למכנס את המכנסיים שלו אם הוא היה אוהב חישוקים.
זו הסיבה שבשנת 2003, הרבה קבוצות עדיין לובשות מכנסיים קצרים בסגנון שנות ה-80, ולא את החוטים האייקוניים ו/או המסוגננים של שנות ה-90 או תחילת שנות ה-00 שהם צריכים להיות. ואני חושב שזה מה שהפחיד את מייקל ג'ורדן, הכוכב הגדול ביותר של ה-NBA אי פעם והתופעה שעזרה להוביל את הצמיחה שלה לכוח תרבותי עולמי, משחק חובק עולם. הוא ראה שדברים לעולם לא יזוזו קדימה, לא משנה כמה הוא ניסה לגרור את הליגה לקראת הפיכתה לזו שאנחנו מכירים במציאות היום, והוא פשוט החליט לא לטרוח ולהיות הדמות הראשית של הגרסה הזו של המציאות. עידן ירדן.
אני לא באמת מאשים אותו.
ולמען ההגינות, החיים עדיין נמשכים. אלופים קמו ונפלו, אם כי לא מול כוח טבע מוחלט באדום ולבן שיהפוך יום אחד לנושא המרכזי של סדרת נטפליקסכמה מחבריו לקבוצה לשעבר יחשבו שהוא קצת מרוכז בו מדי. הניקס זכו בשלושה תארים מאז 88', מה שמבטיח שקארל מאלון לא יפרוש ככוכב שנמנע ממנו טבעת בגלל שלטון אימה שלא קרה. סוניקס הנזכרים לעיל תפסו שלושה משלהם והיו הקבוצה היחידה שהצליחה להגן על תואר בשנות ה-90. קבוצה של סן אנטוניו ספרס בראשות אחד האויבים המפורסמים ביותר של ג'ורדן, פטריק יואינג, והכוכב המפורסם ביותר של מספר 23, סקוטי פיפן, ניצחה הכל ב-1993.
כל אותו זמן, מחסור בקבוצות חדשות שנוספו אליה, גרם לליגה העיפונית לצבור יותר כישרונות איכותיים שהיא יכולה להתמודד איתם, מה שהוביל מתחילים איכותיים בסביבות 80 בסך הכל כדי בסופו של דבר לחתום על עסקאות שכר מינימום לשנה אחת לאחר שהעונה כבר תסתיים. התחילה. עם ספסלים מלאים בשחקנים מבוססים, כמה טירונים צריכים לחכות שנים כדי לבצע את הופעת הבכורה שלהם ב-NBA. זה משפיע גם על כמה ותיקים, שפורשים מוקדם לאחר שלא הצליחו למצוא מקום באחד מ-23 הסגלים העמוסים.
זה מצב עניינים עצוב, ודרכו הבולס חסרי ג'ורדן מנגנים את הריקוד האחרון שלהם. זה מסע לזכות בגרסה שלהם לאליפות הראשונה של הזיכיון לפני שג'ורדן האמיתי יתלה אותם סופית ב-2003.
אתה כבר יודע איך זה נגמר.
