Cyberpunk 2077 Edgerunnersמראה לכולם איך צריך לעשות חיבור אנימה מעולה. עם אנימציה מדהימה והנצנוצים אסתטיים מרכזיים שמבססים את האקשן ביקום הסייברפאנק, יש מספיק למצטרפים חדשים לשתות תוך שהם גם נותנים לחסידי הזכיין להנהן בהתבונה עם התוכנית בתחושה מאוד חכמה כשהיא מתקתקת את כל הדברים המגניבים שראו במשחק - עכשיו זה שירות מעריצים.
אם קשה להתאים משהו אהוב, אז להסתגל למשהו עם נציג מפוקפק צריך להיות אפילו יותר קשה.
על כל היתרונות האמיתיים שלו,סייברפאנק 2077 הבטיח יתר על המידה,הושק במצב לא מקובל בקונסולהונשאה את המחיר - אפילו אמא שלי שאלה אותי על זהנמשך מפלייסטיישןאחרי ששמעה על כך בחדשות ארוחת הבוקר המיינסטרים.
לאט אבל בטוח, CD Projekt RED בונה מחדש את הרצון הטוב שאיבד, בין אם על ידי כוונון המשחק הן במחשב האישי והן בקונסולה כך שיפעל וירגיש טוב יותר, כך שתוכלו לחוות את המשימות הגדולות שמתחתיו ללא קשיים טכניים, או על ידי בנייה על הטוב ביותר של המשחק. אלמנטים עםרומנים גרפיים המעמיקים את הידעועכשיו חיבור לאנימה בתקציב גדול.
משהו שמעולם לא היה חסר ל-Cyberpunk 2077 הוא עולם חי וסגנון ייחודי שמתאים בצורה מושלמת למהלך ולרגישויות העיסתיות של הז'אנר הטכנו-דיסטופי בכללותו.
ובצפייה ב-Edgerunners, אני לא יכול שלא לחשוב על עוד שתי אנימות סייבר-פאנק עם שם גדול שיצאו לאחרונה, Ghost in the Shell: SAC_2045 ובלייד ראנר: לוטוס שחור. שניהם זבל - פשוט נורא - הודות לאנימציית CGI גסה שמערערת כל עבודת סיפור טובה שהכותבים, האנימטורים ובוני העולם עשו אחרת.
העלילה בסגנון המשחק הכי מסוכן ב-Black Lotus הייתה בהחלט מעניינת, אבל היה קשה להישאר מושקע כשכל הדמויות נראו כמו דמויות פעולה מתכופפות.
הם הרגישו כמו שתי תוכניות שאתה צופה בהן רק בגלל השמות שמעל הדלת, ולא בגלל העולמות השטוחים והפלסטיים שהם בעצם משרתים.
Edgerunners נמנע מכך, לא רק על ידי שימוש באנימציה טובה יותר, אלא על ידי היותם קשורים כל כך ל-Night City ולכל מה שתוכלו למצוא בעצמכם ב-Cyberpunk 2077.
ראשית יש את הטכנולוגיה. החל מה-Sandevistan המגדיר את הסדרות ועד לתותח הזרוע של מיין וה-monowire של לוסי, זה כל הדברים שאתה יכול להשיג עבור V מה-ripperdoc המקומי שלהם. ואז יש את המיקומים; בין אם זה הבר של Afterlife, Jacked and Cole, או אחר מהמקומות המפורסמים של Night City, הפעולה מתרחשת בדרך כלל במקום מוחשי שתוכלו לבקר בעצמכם, ולא רק "איפשהו" מעורפל. ואז יש את הדברים הקטנים שצצים כמו צלצול שיחת הטלפון מהמשחק, או המיני-משחק Breach Protocol שמופיע כשדמויות פורצות דברים - נגיעות קטנות שהופכות את ממשק המשתמש המוכר לבניית עולם.
אבל המפתח האמיתי הוא לא רק שהדברים האלה נמצאים בהצגה, זה שיש דברים מקוריים ומעניינים שקורים בהם - שיפור הרעיון שהם כלים יומיומיים שאנשים משתמשים בהם, או מוקדים שוקקים בעיר פועלת ולא קונצרטים או להגדיר הלבשה.
שם נפלו לי התוכניות האחרות; הם היו סתםדְבָרִיםללא עולם מגובש סביבם. Edgerunners היא, ללא ספק, עיר הלילה.
ברור, Cyberpunk 2077: Edgerunners הוא עדיין אנימה, אז יש את הטרופים הרגילים (לכאורה בלתי נמנעים). הדמות הראשית היא בערך כמו 16 אבל גם בערך 25, עם ציר זמן קצת מבלבל בהתחשב בכמה מהסיטואציות הבוגרות שמתרחשות. יש גם הרבה דמעות ואין עירום בהקשר, אז זה לא ממש מתאים לטלוויזיה הגדולה בסלון אלא אם כן אתה אוהב לענות על השאלה: "למה האדם הזה עירום?"
אבל שוב, גם במשחק יש הרבה דליקה ועירום, וב-Altered Carbon ו- Akira ו-Dred ו-Neuromancer ו-Total Recall ו-Count Zero ו-Robocop, וכמעט בכל ספר או תוכנית סייבר-פאנק שאי פעם היו קיימים (אלה רק כאלה שצפיתי/קראתי לאחרונה), אז אני מניח שאפשר לומר שלזה הם התכוונו.
כך או כך, Cyberpunk 2077: Edgerunners היא אחת האנימות הטובות ביותר שצפיתי בהן מזה עידנים - קשורה או אחרת - והיא קובעת את הסטנדרט למה שאני רוצה לראות יותר קדימה.
