אם תסתכל אחורה על סצנת האנימה והמנגה בשנות ה-2010, וסוגי הסדרות שהיו פופולריות, הוויברס ירגיש שונה לגמרי ממה שהם מרגישים עכשיו. מנגה מקפיצת שונן שבועיתתמיד היה פופולרי, אבל בעשור הקודם לא היה משהו כמו שלושת הגדולים (נארוטו,לְהַלבִּין,וואן פיס) כאשר זה התחיל. זה היה רק לקראת סוף העשור שבואקדמיה הגיבור שליוJujutsu Kaisenבאמת התחילו להמריא בתור ילדי הפוסטר של WSJ, אז אנימה פופולרית כללה כותרים כמוקונוסובה,פסיכו פס, וכיתת רצח, על אף אחד מהם כבר לא שומעים הרבה יותר.
האחרון הזה, Assassination Classroom, הרגיש כאילו הוא היה פופולרי למדי בזמנו - מה לא לאהוב בקונספט של כיתה מלאה בבני נוער המוטלת על המשימה להרוג אדם אנתרופומורפי, מטופש כמו גיהינום, תמנון? עד כמה שהקונספט שלו מטורף, הוא הצליח לספק גם כמה רגעים רגשיים, אבל נראה שסגנון כתיבת המנגה ועיבוד האנימה שלה שהרגיש בולט יותר בשנות ה-2010 נשכח במידה רבה. אבל Assassination Classroom הוא בן יותר מעשור עכשיו, כלומר אפשר לטעון שאפשר להיות נוסטלגי לזה כמו שמישהו בעשור האחרון היה יכול להיות לאנימה שובבה - ואם אתה מתגעגע לעידן האנימה הזה, גם אם זה לא היה מזמן , אולי תרצה לבדוקהסמוראי החמקמק.
בשבוע שעבר הגיע הפרק הראשון של The Elusive Samurai, אנימה המבוססת על המנגה באותו שם, שבמקרה היא מבית היוצר של Assassination Classroom, Yusei Matsui. המנגה נמצאת בסידרה מאז 2021, ב-Weekly Shonen Jump באופן מצחיק למדי, אבל לרוב נראה שהיא חמקה מתחת לרדאר, למרות היותה של אמן די בולט - במערב, לפחות. זה כנראה בגלל שזו סדרה היסטורית, המתרחשת ביפן של שנות ה-1300, וקטעים מהתקופה היפנית לא נוטים להצליח כאן כשמדובר במנגה ואנימה, אלא אם כן יש איזשהו אלמנט של פנטזיה.
זה עוקב אחר הוג'ו טוקיוקי, האוויר לשוגונות באותה תקופה, נער צעיר שנמנע מכל האימונים שלו להיות סמוראי בכל מחיר - תכונה המאפשרת לו לברוח מהמוות כאשר כל משפחתו נהרגת (תוכלו לראות היכן מקור השם לסדרה). הפרק הראשון מגדיר את כל זה, כמו גם מציג לנו, הצופה, את סווה יורישיגה, כומר מפוקפק שמאמין שהוג'ו ימשיך להיות גיבור גדול שיציל את יפן. סביר להניח שמעריצי Jujutsu Kaisen ייצמדו אליו במהירות, מכיוון שהוא מדובב על ידי השחקן האהוב על המעריצים סאטורו גוג'ו, יואיצ'י נאקאמורה.
אני לא אשקר ואומר שזה הסיפור שמיד ריגש אותי, כי זה רק הפרקים הראשונים, זה באמת היה סוג של מוגדר לשאר הסדרה, אבל זה לא אומר שלא היה משהו ששווה להשיג מתרגש. ראשית, האנימציה הייתה קטלנית, סליחה על משחק המילים. הבימוי בפרק הראשון הזה היה ממש שובה לב, עם גזרה אחת מסוימת שמחליפה דברים בין הטון הקומי הקליל לרגעי האלימות הנוראיים באמת בצורה מרשימה מאוד. תמצאו סצנה שבה החמקמקות של Hojo מוצגת גם היא, רצף קינטי, תזזיתי ואנרגטי שמביא הרבה חיים למה שאחרת יכול להיות תפאורה משעממת.
אם נחזור לנקודה ההיא לגבי נוסטלגיה, זה חצי ההומור של הפרק הראשון שמרגיש קרוב יותר לסוג הקומדיה שהייתם רואים באנימה ומנגה של שנות ה-2010 - מוגזם, לא מציאותי, שוברת סצנה. הפתיחה של האנימה גם היא נוסטלגית, קצת צ'יזית, שיר לא כל כך טוב, כיף מספיק כדי לא להציק, דמויות רוקדות מול רקעים ניטרליים בעיקר, כיף מספיק כדי לא להציק, גם אם לא תוסיף את זה רשימת השמעה של "אופס האנימה הטובים ביותר". זה באמת מרגיש כמו אנימה שאתה פשוט כבר לא מבין ממנה הרבה, ולמרות שאולי לא אהיה נוסטלגי מסיבי לאנימה של שנות ה-2010, זה עדיין מרגיש מרענן שיש משהו שלא מרגיש שהוא חייב להשתלב בטרנדים הנוכחיים.
אני לא בטוח לאן הסדרה תלך, קוראי המנגה בוודאי יכולים לקלקל לכם את זה (תתנהגו, קוראי המנגה) אבל הפרק הראשון מספיק משכנע כדי שאעמוד בו. אני רק אצטרך להכין את עצמי לתמנון מדבר שיופיע בשלב מסוים, ולו רק ליתר ביטחון.
.jpg?width=1200&height=630&fit=crop&enable=upscale&auto=webp)
