הסוף קרוב: למה אנחנו צריכים מותג טוב יותר של אפוקליפסה

האפוקליפסה אפילו לא התרחשה עדיין ודייב קוק של VG247 כבר משועמם מזה. האם סוף העולם מולק אל סרטים או שמא יש חיים לאחר נפילת האנושות?

ישבתי לכתוב כתבה חדשותית על טוקיו ג'ונגל מובייל בשבוע שעבר, ולאחר הקלדת המילים 'פוסט-אפוקליפטי' עצרתי והבנתי באיזו תדירות המונח הזה מופיע היום במשחקים.

האפוקליפסה היא כרטיס חם כרגע. היו לנו סרטי קומדיה לוחמים "זה הסוף" ו"סוף העולם" שיצאו בהפרש של שבועות בלבד, יחד עם אלף טון משחקים המבוססים על נפילת האנושות מהדור הזה. ההצלחה האחרונה של החרדה של Naughty Dogהאחרון מאיתנומראה שהנושא עדיין מעניין רבים.

"אם ל-Ubisoft Massive באמת היה האומץ, זה היה סוגר את החטיבה עם סוף העולם בכל מקרה, רק כדי להראות שלפעמים, למרות הכוונה הטובה ביותר של האנושות לא ניתן למנוע אסון ומעצם טבענו אנחנו מין הרס עצמי".

מה יש בפטירתנו האולטימטיבית שמושך כל כך הרבה אנשים? אני חושב שחלק גדול מזה הוא הסקרנות החולנית הזו שיש לכולנו במקום שבו אנחנו שמים את עצמנו שם, מיד אחרי שהפצצות נפלו או שחיזרים טבחו באוכלוסייה ואנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הגדולה הזו:

"מה הייתי עושה במצב כזה?"

אבל ברצינות; אם הברזים יפסיקו לפעול או עדר הזומבים יתגלגל לעיר עכשיו, מה הייתם עושים? יש ריגוש מוזר, כמעט סדיסט, שמגיע עם הפעלת התרחישים האלה בראש שלך ואני חושב שזה מה שהפך את רגעי הפתיחה של The Last of Us לשניהם לבוטים ובלתי נשכחים.

זו גם הסיבה שהעונה הראשונה של TellTale שלהמתים המהלכיםהוכח כל כך יעיל. זה הראה ניצולים באמצע אסון שמתגלגל מנסים לעכב את הבלתי נמנע, מלאי תקווה מתוך אמונה שבמהלך הגבעה הבאה הם ימצאו איזושהי ישועה או תרופה לבעיות שעל הפרק.

בתור השחקן שאתה עד אליו ומנסה לפתור בעיות מאוד אמיתיות כמו אוכל, מים, תרופות והבנת מי לסמוך, בזמן שהראיות מתחילות להצטבר שבמציאות, החיים לעולם לא יכולים לחזור להיות כמו פעם. זהו סיפור אנושי אפקטיבי המסופר בעולם מוצף ברוחניות, והוא מראה שהגדרות פוסט-אפוקליפטיות לא צריכות להיות עמוסות ברובים כדי להיות בלתי נשכחות.

לעומת זאת משחקים כמו Fallout אוגבולות גבולותלמקם אותך בעולמות הרוסים הרבה אחרי האירוע ולשלוח אותך אל הפסולת חמושים בכלי נשק וכישורים רבים. הן פנטזיות כוח שבהן המאבקים היומיומיים של המין האנושי לא באמת משפיעים על הלוחם המגיע לרמה, אבל בסופו של יום אין שום דבר רע גם בגישה הזו.

למעשה, אני מאוד אוהב איךFallout 3הציגה את שממת הבירה, במיוחד את השפע המושחת של מרכז העיר DC ובעוד שניתן לראות עדויות לחיים לפני המלחמה הגדולה, זו סדרה שהתמקדה במידה רבה באיך האנושות מתקדמת מאותה נקודה, במקום להסתכל אחורה בצער. כנ"ל לגבי פנדורה של Borderland, שעברה התעללות כל כך על ידי תאגידים שהדבר היחיד שנותר לעשות הוא לשרוד ולהיבנות מחדש.

נראה ש-Mad Max שהוכרז לאחרונה מ-Avalanche Studios ייכלל גם בקטגוריה הזו, עם כל היישומים שלו של ברכיים על סנטר וקרבות מכוניות במהירות גבוהה. זה נראה מהנה לחלוטין אבל אני חושב שאני קצת עייף מהמותג הזה של אפוקליפסה מלאת אקשן. אני רוצה את הפאתוס, אני רוצה את הסיפורים האנושיים ואני רוצה להיות חלק מהנפילה כשהיא מתפתחת.

אולי המשחק הכי מעניין שראיתי מזה זמן מה הואThe Division של טום קלנסי. בטח, זה אולי לא מתמקד במגיפה עולמית, אבל הנחת היסוד של וירוס קטלני שהתפשט באמצעות שטרות דולר נגועים בניו יורק באמת מושכת. זה עדיין יורה אבל אתה פועל כדי להכיל את האפוקליפסה כשהיא מתחילה להתפתח מולך, ולעצור את התפשטות המחלה לפני שהיא תגרום לאמריקה להתמוטט. זה, לי נשמע מרגש.

אם ל-Ubisoft Massive באמת היה האומץ, היא הייתה סוגרת את החטיבה עם סוף העולם בכל מקרה, רק כדי להראות שלפעמים, למרות הכוונה הטובה ביותר של האנושות לא ניתן למנוע אסון ומעצם טבענו אנחנו מין הרס עצמי. אני ממש אשמח לראות את זה קורה. זה יהיה קצת כמו הסוף הטוויסט של Terminator 3: Rise of the Machines בלי כל הדברים הטובים מראש.

האם אתה יכול לדמיין משחק אפוקליפטי שהוא בעצם חצי השעה הראשונה של The Last of Us שנעשה למהדורה מלאה? אם הסיפור היה כתוב בצורה יעילה זה היה משאיר אותך כל הזמן תוהה אם הקריסה עומדת להיעצר, אבל אז זה היה מושך ללא הרף את השטיח מתחתיך.

האם בעלי ברית המהימנים שלך יהפכו לעוינים אם הם יבינו שלא משנה מה, הסוףהואבִּיאָה? האם בסופו של דבר הם יבגדו בך כדי לשמור על הרווחה שלהם? האם תאלץ להרוג את האדם הזה אם הם יפנו אותך? לאן היית הולך? איך תמצא אוכל? מה מקומך במקום החדש והמפותל הזה שבו הכלל השיפוטי וההגינות החברתית אינם חלים עוד?

בעיני ההיבט הכי מעניין שלשֶׁלְאַחַר-סיפורת אפוקליפטית היא בכל פעם שדמות מסתכלת אחורה על ימי המשבר הגדול ומזכירה את מאבקה להסתגל לעולם הפראי החדש שמתגלה סביבה. המעבר האכזרי הזה הוא שהכי מושך אותי, אבל במקום להסתכל אחורה הייתי רוצה לשחק משחק שבו אני חווה את הרגעים הכואבים האלה בזמן שהם קורים.

תעשיית המשחקים הראתה שוב ושוב שהיא יכולה ליצור ביעילות תחושות של אובדן אצל שחקנים מבלי להזדקק לדיאלוג חמי או לרגש דק. תראה את הסוף של Shadow of the Colossus עבור אחד. ליצור סיפור כזה עם בגרות ולעורר מעורבות רגשית גדולה אצל שחקנים בהחלט יכול להיעשות במהלך אפוקליפטי.

אתה יכול לראות דוגמה שוברת לב למה שאני מדבר במשחק הפלאש המשכנע Newground״הזדמנות אחת', מה שמציב אותך כאדם היחיד שיכול למנוע את נפילתה של האנושות עם התפתחותה. אני לא אקלקל את מה שקורה אבל ברגע שזה נגמר המשחק חוסם את כתובת ה-IP שלך כלומר אתה לא יכול לנסות שוב. זה מאלץ אותך לקבל החלטות קשות וכואבות עם השלכות מטרידות באופן קבוע

הייתי רוצה לראות את האולפנים נוקטים בגישה הזו ומחדירים בנו את הכאב של צפייה במותרות ואהובים של דמות חומקים כשהעולם מתפורר סביב השחקן. היינו רואים את זה קורה בחוסר רצון וגולש לאט לצורת קיום חדשה ואכזרית בלי שום מילה בעניין. אני באמת מאמין שזה יכול להוות בסיס לחוויה אפוקליפטית בלתי נשכחת באמת.

ברצינות תעשייה; לגרום לזה לקרות.