כפיפות בטן ברחובות של רייג' 4. זה במיטבו כשאתם זורקים בזבלים על המסך, זורקים צינורות לעבר פאנקיסטים ומטייפים שוטרים עקומים. זה מרגיש כמו כאוס בקושי נשלט כשאתה מקפץ ברחובות הזרועים, חולדות בורחות, בחורים רעים מזנקים מבורות ביוב לתוך אגרופיך הממתינים. אויבים פוגעים בבטון חזק. הם יורדים עם קראנץ'.
אתה מכה בפנים של אידיוטים ראוותניים, בזה אחר זה, וצופה בהם ממצמצים מתוך קיום. הם ממשיכים לחזור לעוד. זה מרגיש רדיקלי. אתה נותן צדק לעיר בפרקי אצבע חשופים וכלי נשק מאולתרים. בקבוקים שבורים, פטיש, מחבט בייסבול מחודד. זה פאנק רוק, יחס מזדיין לכל מי שמפריע לו.
לפעמים זה קרוב לאנרכיה. העיר מתפרעת ואתה לא היחיד שנלחם בפשע. שוטרים מתנדנדים לנוכלים בתוך תחנת משטרה אשפה, ואתם מפריעים לשניהם עם מגף מעופף לעמוד השדרה. אתה מרסק גלריית אמנות, דופק מכונות ארקייד, יורד ומלכלך בביוב, זורק ג'ונים מהחלק האחורי של מטוס, מכה ראש בהופעת רוק. אין דבר טוב יותר מאשר להוריד נשק משוטר מלוכלך ולנפץ אותו על הגולגולת שלו כנקמה.
גם אתה מקבל בעיטה בתחת שלך, אבל זה לא משנה כי אתה ממשיך לגלגל קיטור קדימה, משמאל לימין, כמופאנקיסטים קופצים כדי לקבל מכות. כל אגרוף מתחבר עם סדק חד. זה דינמיט אודיו, כלי הקשה של חבטות וצלפים בליוויפסקול אלקטרו מהמלחינים המקוריים. ביותר ממובן אחד, Streets of Rage 4 מטיח כמו MFer.
כמובן שזה משחק שחוזר על עצמו. זה מכות עם גלילה מהצד.זה שוב 1992. הם כבר לא עושים אותם ככה, מחוץ להצעת הפיקסלים של רטרו אינדי, כי בקושי יש להם קהל. או שהז'אנר גווע. או שאנשים פשוט הניחו שאין קהל עבורם. לא משנה מה הסיבה,Streets of Rage 4 עושה עבודה מעולה בשילוב הישן והחדש. החזרה הזו היא קצב, וכל כך קל להחליק אליו ולשחק יחד, זה הופך למשכר במהירות.
סגנון האמנות החדש הוא קומיקס חלק ומתאים. הוא לא מפחד משימוש בכל צבע בקופסת Sharpie אבל עדיין נצמד לפלטה המקורית ממשחקי Streets of Rage הקודמים. עדכוני עיצוב דמויות מוסיפים כישרון ויזואלי משלהם. שוטרי המהומות עם המגנים הזוהרים שלהם, דיווה והפיתון החשמלי שלה. הבועט בתחת עם הידיים בכיסו נראה נונשלנטי לפני שהוא מזנק על הפנים שלך כמו הממזר הקטן והזדוני שהוא. קסדות אופנוע, קוצים, שוטים ומעילי עור דייגלו כאילו זה רייב קינקי. זה סגנון בטוח בעצמו, נער חצוף במיטבו; יפה וחצן בצעירות.
המשחק לא משתנה בהרבה בין הדמויות, אבל ישנה יכולת משחק חוזרת מבורכת, בין אם מעלים את הקושי, מעלים את הציון הגבוה הזה, משפרים את הדירוג או משחקים לצד חברים. משחק קו-אופ במיוחד מרים את Streets of Rage כשאתה מלהטט בין אויבים זה לזה, זורקים גופות עם נטישת סלפסטיק. קל מאוד להבין וליהנות, ויש מספיק מגוון בהתקפות, שילובים וספיישלים כדי להמשיך ללהטט עם קומץ טקטיקות כאשר אכזריות כוללת דורשת קצת עדינות. יש כמה פקקים וניג'וסים שמכתימים את החבילה אבל שום דבר לא באמת גורם לך להתרומם מכעס; נראה שלדמות אחת במיוחד זה קל יותר מרובם בגלל התמודדות אוטומטית. אתה תזרוק בטעות נשק כאשר התכוונת לאסוף אוכל. ובוס חמוש בעוזי, רימונים ומשגר רקטות נראה קצת לא הוגן, אבל שום דבר מזה אי אפשר להתגבר.
Streets of Rage 4 הוא אנכרוניזם פאנקי בשנת 2020. זה לא צריך להתקיים וזה באמת לא צריך להיות כל כך טוב. אבל מי לא רוצה להתכופף על תרנגולת ולשמוע תקלה, לפני שהוא מטיח חרב על שוטר, כורע אופנוען ברך ונופל מהרמה. זה צמרמורת.
Lizardcube, Guard Crush ו-Dotemu עשו עבודה כל כך קפדנית שזה כמעט מרגיש כאילו ה-beat 'em up רלוונטי שוב. כאילו הז'אנר מעולם לא מת. זה ניצחון שמרגיש ארקייד מושלם בעידן שבו כל הארקידים כבר מזמן בולדוזים.
גרסה שנבדקה:PS4
