של שנה שעברהאיש מסור שרשרתהאנימה הייתה קצת מפצלת בין המעריצים. חלקם לא אהבו את השפעות הקולנוע המערביות, אחרים הרגישו שהוא צריך להיות יותר כאוטי וצבעוני, אבל אני אישית לא מסכים בשני הסעיפים. דבר אחד נראה שרוב האנשים מסכימים עליו, לכל הפחות, הוא שהפסקול קטלני. אני לא מדבר על הפתיחה הניתנת לחזרה אינסופית, ועל 12 הסופים השונים שיהיו ברורים כאן, אני מדבר על התוצאה של המופע מהמלחין קנסוקה אושיו. לפעמים זה שליו, לפעמים תזזיתי, לעתים קרובות מציע תחושה של עולם אחר שמרגיש מתאים להצגה המתרחשת במציאות חלופית של שנות ה-90. ואם כמוני, אתה חובב OST של איש המנסרים, אני באמת חושב שכדאי לך לבדוקבוגיפופ ואחרים, הצגה שבמקרה כוללת את עבודת היד של אושיו.
קצת קשה להגדיר בדיוק מה עוסק בוגיפופ ואחרים. מצד אחד מדובר באגדות אורבניות, שסובבות לרוב סביב הבוגיפופ הטיולארי. מצד שני, יש דמויות שהן שיבוטים, חלקן בעלות כוחות או יכולות מוזרות, לצד חוטי עלילה הכוללים סוכנויות מסתוריות וחשאיות, כמו גם חייזרים. הדבר שבטוח לומר על בוגיפופ הוא שזה מוזר, אבל עם שם כזה בטח כבר אפשר לנחש את זה.
האנימה משנת 2019 מבוססת על רומן קל משנת 1998, אם כי היא שואלת סיפורים מספרים שונים שלאחר מכן. בהיותה מבוססת על פיסת מדיה משנות ה-90, למרות שיצאה ממש בסוף שנות ה-2010, היא מצליחה לשמר את התחושה המובהקת של שנות ה-90 שאין להרבה אנימה בימינו. אני חושב שזה קשור מאוד לשימוש של התוכנית בצבעים ובניגודיות שמגבירים את התחושה הזו, והולכים על פלטה מציאותית יותר על כל דבר אקסצנטרי במיוחד.
גם האנימה וגם הספרים המקוריים עוקבים אחר תלמידת תיכון בשם טוקה מיאשיטה, שהופכת לבוגיפופ האניגמטי בכל פעם שבטחונו של העולם מאוים, למרות שהם שני תודעה אינדיבידואלית. ניתן למצוא כמובן קרבות מונפשים טובים להפליא, אבל זה לא באמת המקום שבו ההגרלה של התוכנית.
בוגיפופ כדמות הוא דמות מביכה; לא ברור אם הם אנושיים או משהו אחר לגמרי, ועם זה מגיעה השאלה עד כמה הם בכלל דואגים לאנשים. לעתים קרובות הם דוחפים את צוות הדמויות המסתובב של התוכנית בדרכים קשות, ומאלצים אותם להתעמת עם הרגשות שלהם שמתבטאים ביכולות נפשיות משהו, במקום רק להכות אותם עד שהקרב יסתיים. זה מאפשר כמה סיפורים סוריאליסטיים באמת שלא תמיד מסתיימים כשאתם מצפים להם, והם לא תמיד נותנים לכם את כל התשובות - תצטרכו להשלים חלק מהחסר בעצמכם.
כל זה מבוסס על הציון של אושיו, שאני לא יכול להשלים יותר. בהאזנה ראשונה אולי תחשוב על זה כפסקול צונן כראוי לנגן בבית קפה מסוגנן. אבל בהקשבה מעמיקה יותר, אתה באמת מתחיל לאמץ את הוויברציות היסודיות, העגומות, הכמעט נוסטלגיות שהוא נובע. ההאזנה לו מזכירה לי פעמים שביליתי בהסתובבות בעיר הולדתי ב-3 לפנות בוקר בלי אף אחד בסביבה מלבד החברים שלי, לא בטוח מה אנחנו חושבים על העולם. פסקול שיכול לעורר תחושה כזו חייב להיות פסקול חזק, לא?
אני לא חושב שבוגיפופ ואחרים הוא צפייה קלה לחלוטין, אם כי אם אתה בעניין של קלאסיקות אחרות כמו Serial Experiments Lain או Paranoia Agent, בטוח שיהיה לך כיף. ואם אתה אוהב את הטון הקצת איטי ומתחשב של איש המנסרים, אני חושב שיש הרבה חפיפה מחוץ לשיתוף מלחין שאמור למשוך אותך. פשוט תחזיקי את הכובע הגבוה מדי שלך לנסיעה המוזרה שאתה עלול לקחת את עצמך עליה.
